אמרנו יפה שלום לאנשים ״בפרדייס פוקון״ ויצאנו לדרכינו למעבר הגבול mamuil malal.
תחילת הדרך היתה בעיקר רולינג הילס
ולאט לאט השיפועים גדלו, הנוף השתפר ככל שהתקדמנו - הרי גרניט מחודדים עטויי שלג, אגמים ועצי
ארוקריה בירוק חי ומפלים ופלגים לרב
הדרך הפכה לשטח, חשבתי לעצמי שעכשיו צמיגי ה 2.2 יהוו יתרון, אכן בעליות התלולות אל הפס (נקודת הגבול) נהנתי מאופני השטח לראשונה.
45 קילו בעלייה הם דבר לא פשוט
ויש קטעים רבים שאני מוצא את עצמי בגרני גיר ומחפש הילוך עוד יותר קל,
מכיון ואין כזה אני עובר לעמידה :)
עולים ועולים, השלג כבר חבר מוכר,
נמצא לידינו ומצנן אותנו בקור מקפיא עצמות. במעבר הגבול אנחנו עוברים לצד הארגנטיני ומצפים למצוא מקום לישון... ולא מוצאים.
כבר מחשיך ואנחנו ממשיכים בשטח עד שלבסוף מגיעים לכביש חדש ואיכותי ומאוד מאוד נטוש. כמעט ואין מכוניות שעוברות.
אני מתחיל לאבד את סבלנותי ורוצה להניח את הראש ורק לישון, כבר 100 ק״מ מאחורינו ולא קלים בכלל.
העיר הקרובה junin נמצאת עוד 32 ק״מ ואנחנו מקווים למצוא הוסטל על הדרך.
כמובן שזה המקום לציין שלי יש אוהל ושק״ש וירון לא, לכן חיפשנו הוסטל ולא עצרנו בכל מקום העולה על רוחנו.
נהיה חושך וקר, מאוד! אני מבחין באורות בדרך ואומר לירון להזהר ממכוניות, אבל אלו לא מכוניות אלא צימרים!!! איזה מזל, חשבנו.
המקום מגודר בתיל. שער חשמלי סגור,
צלצלנו בפעמון ספרנו את סיפורנו קורע הלב והיינו בטוחים שיכניס אותנו, ״מאיפה אתם?״ שאל, ישראל ?!?
אהה סגור. מצטער.
לא ויתרנו, בקשנו מקום לישון , אולי קמפינג...?
הבחור זרק משהו כמו.. אני אברר ואבוא לפתוח לכם.
הגיע הבחור . אדם גדול שמנמן ולבן בגיל 50 בערך , נראה אירופאי..
והתחיל להגיד לנו שהם לא מכניסים ישראלים בגלל שהם צעקניים ופושיים.
אמרתי לו שחלק הם מה שהוא מתאר
וחשבתי שהוא פלצן גזען, אבל לא אמרתי לו בפנים כמובן.
הוא לא הסכים להשכיר לנו חדר, אפילו לא מחסן עבש בכל חלקת השטח שלו ששכנה ליד נהר וכללה חורשה ובקתות מפוארות.
מה שכן, הסכים לתת לירון שתי שמיכות. והמבוגרים לשנינו, ואמר לנו שנישן קמפינג ליד שער הכניסה.
הקמתי אוהל, טרפנו את ההמבורגרים
ועכשיו מה.. איך נישן שנינו באוהל לאדם בודד?
אמרתי לירון שיישן באוהל, שאני אשן בחוץ על המזרן המתנפח.
ירון פשוט קפא... אני פשוט לא מאמין שהבחור הביא לו רק שתי שמיכות שיסתדר איתן בקור של מינוס שתי מעלות .
לי היה חם בשקש והעברתי את כל הביגוד הטרמי שלי לירון כדי שיוכל להתחמם
לילה קשה עבר על כוחותינו אבל שרדנו
לספר את הסיפור על בחור עם אחוזה עם גדר חשמלית, ששונא ישראלים ומתגורר בארגנטינה.. לי מריח כאילו
משפחת נאצים שברחו אחרי המלחמה.
אם לא הקור והחושך, לא הייתי עוצר שם.
Ido
תחילת הדרך היתה בעיקר רולינג הילס
ולאט לאט השיפועים גדלו, הנוף השתפר ככל שהתקדמנו - הרי גרניט מחודדים עטויי שלג, אגמים ועצי
ארוקריה בירוק חי ומפלים ופלגים לרב
הדרך הפכה לשטח, חשבתי לעצמי שעכשיו צמיגי ה 2.2 יהוו יתרון, אכן בעליות התלולות אל הפס (נקודת הגבול) נהנתי מאופני השטח לראשונה.
45 קילו בעלייה הם דבר לא פשוט
ויש קטעים רבים שאני מוצא את עצמי בגרני גיר ומחפש הילוך עוד יותר קל,
מכיון ואין כזה אני עובר לעמידה :)
עולים ועולים, השלג כבר חבר מוכר,
נמצא לידינו ומצנן אותנו בקור מקפיא עצמות. במעבר הגבול אנחנו עוברים לצד הארגנטיני ומצפים למצוא מקום לישון... ולא מוצאים.
כבר מחשיך ואנחנו ממשיכים בשטח עד שלבסוף מגיעים לכביש חדש ואיכותי ומאוד מאוד נטוש. כמעט ואין מכוניות שעוברות.
אני מתחיל לאבד את סבלנותי ורוצה להניח את הראש ורק לישון, כבר 100 ק״מ מאחורינו ולא קלים בכלל.
העיר הקרובה junin נמצאת עוד 32 ק״מ ואנחנו מקווים למצוא הוסטל על הדרך.
כמובן שזה המקום לציין שלי יש אוהל ושק״ש וירון לא, לכן חיפשנו הוסטל ולא עצרנו בכל מקום העולה על רוחנו.
נהיה חושך וקר, מאוד! אני מבחין באורות בדרך ואומר לירון להזהר ממכוניות, אבל אלו לא מכוניות אלא צימרים!!! איזה מזל, חשבנו.
המקום מגודר בתיל. שער חשמלי סגור,
צלצלנו בפעמון ספרנו את סיפורנו קורע הלב והיינו בטוחים שיכניס אותנו, ״מאיפה אתם?״ שאל, ישראל ?!?
אהה סגור. מצטער.
לא ויתרנו, בקשנו מקום לישון , אולי קמפינג...?
הבחור זרק משהו כמו.. אני אברר ואבוא לפתוח לכם.
הגיע הבחור . אדם גדול שמנמן ולבן בגיל 50 בערך , נראה אירופאי..
והתחיל להגיד לנו שהם לא מכניסים ישראלים בגלל שהם צעקניים ופושיים.
אמרתי לו שחלק הם מה שהוא מתאר
וחשבתי שהוא פלצן גזען, אבל לא אמרתי לו בפנים כמובן.
הוא לא הסכים להשכיר לנו חדר, אפילו לא מחסן עבש בכל חלקת השטח שלו ששכנה ליד נהר וכללה חורשה ובקתות מפוארות.
מה שכן, הסכים לתת לירון שתי שמיכות. והמבוגרים לשנינו, ואמר לנו שנישן קמפינג ליד שער הכניסה.
הקמתי אוהל, טרפנו את ההמבורגרים
ועכשיו מה.. איך נישן שנינו באוהל לאדם בודד?
אמרתי לירון שיישן באוהל, שאני אשן בחוץ על המזרן המתנפח.
ירון פשוט קפא... אני פשוט לא מאמין שהבחור הביא לו רק שתי שמיכות שיסתדר איתן בקור של מינוס שתי מעלות .
לי היה חם בשקש והעברתי את כל הביגוד הטרמי שלי לירון כדי שיוכל להתחמם
לילה קשה עבר על כוחותינו אבל שרדנו
לספר את הסיפור על בחור עם אחוזה עם גדר חשמלית, ששונא ישראלים ומתגורר בארגנטינה.. לי מריח כאילו
משפחת נאצים שברחו אחרי המלחמה.
אם לא הקור והחושך, לא הייתי עוצר שם.
Ido
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה